אני גר בשכונת בבלי, בניין של שבע קומות, עשרים ומשהו דירות.
בניין כזה שאתה מכיר בו את הפרצופים. אתה יודע מי גר בקומה מעליך, מי עושה כביסה בשעות מוזרות, מי תמיד תופס את החנייה שאתה רצית… אבל להגיד שלום? זה כבר פרויקט. במקרה הטוב יש כזה הנהון קטן עם הראש במעלית, כאילו אנחנו שנינו סוכנים חשאיים שלא אמורים להיחשף.
ואז באה המלחמה.
פתאום חמשה ימים שאנחנו יורדים ביחד למקלט. בלילה, באמצע שינה, בפיג׳מות, עם הילדים, עם שמיכות. ופתאום אתה מגלה את השכנים באמת. שומעים קולות, מריחים ריחות, מישהו מביא קפה, מישהו מביא עוגיות, מישהו סוחב למישהו אחר את התיק. עוזרים אחד לשני בירידה, בעלייה. חוגגים פורים במקלט. הילדים כבר עושים חברויות חדשות.
ופתאום קורה משהו מצחיק.
אותו פרצוף שראית שנים בבוקר ובקושי אמר “שלום”, פתאום אומר לך: “אחי, קח את החנייה שלי השבוע, אני לא פה.”
פתאום מישהו מציע לך ספר.
מישהו מביא אוכל ואומר “תטעם רגע”.
אתה פתאום מגלה במה הוא עובד… ואפילו איך קוראים לו.
ואני חושב לעצמי – תראו איזה דבר מוזר זה.
שנים אנחנו גרים אחד ליד השני ולא באמת מכירים.
ואז באים רגעים קשים… ודווקא הם מחברים בינינו.
ואני אומר לאשתי: "איזה אנשים זהב, כמה טובים הם, איך הם סובלים את הרעש שאנחנו עושים להם..?" רק זה מעיד כמה שהם סבלנים או שהם מתכננים עלי כיפה אדומה אחרי המלחמה….
אז אם כבר אנחנו שם, במקלט, ביחד — למה לא להפוך את זה גם למשהו שמחבר עוד יותר?
קצת צחוק, סטנד-אפ, סדנת צחוק, משחקים לילדים, רגעים קטנים של שחרור. להפוך את המקום הכי בטון בעולם למקום של קהילה, צחוק והיכרות. הייתי אומר לכם איפה אנחנו נמצאים אבל פיקוד העורף מתנגד להתקהלות אז למה אני כותב את זה? א, לקדם את האתר שלי. וב. לספר לכם שלמרות המתחים אפשר לחיות בשלום אחד עם השני…לפחות לשבועיים הקרובים אחכ… אין לי אחריות!
זה מדהים איך דווקא ברגעים כאלה אתה מגלה את האנשים שחיו לידך שנים…
ופתאום אתה מבין שהם לא רק שכנים.
הם קהילה.
אני עמי אנידג׳ר, סטנד-אפ וסדנאות צחוק, ומאמין שגם בתוך מציאות של אזעקות ומקלטים — לפעמים הצחוק הוא הדבר שמחזיר לנו את האנושיות.
לתת לצחוק לנצח.
#צחוקיםבמקלט
#שאגתהארי
#תנולצחוקלנצח
#עמיאנידג׳ר
#סטנדאפ
#סדנתצחוק
#צחוקמנצח #סדנתצחוק #סדנאותצחוק #הפעלהבמקלט