הנה מלחמת אוקטובר 23 פתחה לנו את השנה, ואויבינו כמו שעון קוקייה קמים עלינו להורגינו. וכן, כמעט כל המשק מושבת וכל החברים שלי מגויסים, ומי שלא מגויס מוצא את עצמו מתנדב, ואני מה? אני אומן, אני זקן, כבר סיימתי מילואים מזמן, אז מחכה שמשהו יקרה? ממש לא! רק כדי לא ליפול בשבי של השעמום המצטבר מרים את עצמי בכוח והולך דווקא בימים אלו לשמח. לשמח את האחים שלי שברחו מהתופת, לגרום לילד קטן או לאימא גדולה לחייך, עושה את זה בשבילם אבל לא פחות בשבילי…
זוכר שבימים הראשונים של המלחמה נפלתי לדיכאון, הגוף עצוב, שבור, עייף (כמה ברחתי לשינה), ועכשיו הקפיצו אותי לשמח משפחות, ואני בלי כוחות מה עושים? איך שולחם אותי להצחיק ששום איבר בגוף שלי לא מתפקד, כל תא בגופי בוכה על האבדות, על השבויים, על החיילים שלנו שעוד רגע נכנסים לעזה, ובמציאות כמו במציאות אני ברכב שלי דוהר על איילון ועוד מעט מגיע לשמח אבל אני מת מבפנים, אז מה עושה? עושה מה שאני מוכר ללקוחות שלי, אבל למכור יותר קל מליישם, אז שם מוסיקה ומתחיל למחוא כפיים, ואז גיליתי משהו מטורף שכשמנסה לשיר, לשמוח ולמחוא כפיים, ומנסה לגרש את העצבות דווקא ברגע הזה אני מתחיל לבכות. ואולי זה עדיף, לתת להכל לצאת החוצה לשטוף אותי, קצת דמעות, קצת שירים, קצת חיוכים מזויפים ואני יותר אני. זהו, עכשיו כבר יש לי כיסוי לסיסמאות של "חייך הכל התהפך…", זייף זייף עד שזה יקרה…", אני נותן את הכל והם צוחקים הם שמחים הם מחזקים אותי.
מאז עבר כמעט שבוע ואותו דיכאון שהייתי שרוי בו חלף, וזה רק מחזק אצלי את ההבנה שאני כל הזמן חייב להיות בתנועה, לזוז, להתנדב, לשמח, עוד ימים מאתגרים לפנינו, עלינו להילחם כמו החיילים שלנו בעצבות ובדיכאון, לשים מוסיקה, לרקוד, לספר בדיחות לבנות, בדיחות שחורות רק לא לתת למצפון שלנו לספר לנו שזה לא הזמן, כי עכשיו זה הזמן. כי כשהכל בע"ה ייגמר, החיילים השבויים, הילדים, ההורים, המדינה תצטרך אותנו חיוביים, שמחים, פעילים. חיים.
אז יאללה הולך לחשוב את מי לגייס איתי דרומה לשמח את החיילים או לכתוב מערכון לטיק טוק ולצחוק קצת על המצב…
שבוע טוב
חודש טוב
ניצחון לעם ישראל בקרוב!