אז אני לא יפיל לך את הראש אם אספר שבחברת "גוגל" וכל חברותיה יש מגלשה באמצע המשרד, חדר ג'מבורי, חדר משחקי מחשב, פינג פונג, ויש אפילו במקומות בעולם חדר כושר, ספא בריכה, אולם הופעות, חדר קריוקי בקיצור לא הבנתי זה מקום עבודה או קלאב מד???

החברות הגדולות הבינו מזמן, שטוב לעובד טוב לחברה. כנראה הדור של ההורים שלנו נגמר לפחות בעולמות האלה,אין אצלם לבוא לדפוק כרטיס 8-17. החברות בניגוד לדור ההורים לא צריכות את כוח האדם שלנו, והדגש על המילה כוח, אלא הן צריכות את שכל האדם ולזה יש מחיר. 

סטיב ג'וב חוקק את המשפט ששינה לתמיד את התפיסה היצירתית:

"תישארו רעבים וטיפשים", למה כל כך חשוב להישאר טיפשים? מה זה טיפש בכלל? אם נכנס היום לגן הילדים אפשר לראות שהמוח שלהם עובד אחרת. הוא עוד לא התקלקל. כל ציור שלהם אומנות, על עבודה יצירה מעשה אומן, הכל נכון, הכל מהמם, ואז מגיע ביה"ס ואומר לנו איך צריך לכתוב, לחשוב, לפתור בעיות. הוא מקרב אותנו לעולם שעורב לנו בחוץ אבל הורג לנו את הדמיון, את היצירתיות, סטיב ג'וב כינה את זה טיפשות -היכולת שלי לעשות משהו לא "חכם" מבלי שהמערכת תגדיר לי אם זה טוב או רע. ושם הבין סטיב שמתחיל הקראטיביות. ההמצאות הגדולות בהיסטוריה נולדו בחלק גדול מהמקרים מאיזה רעיון הזוי של איזה "טיפש" אחד שהלך נגד כל ההיגיון וזה מה שעשה סטיב ג'וב בצעירותו.

אז איך הומור קשור לטיפשות?

האמת שצריך להיות קצת טיפש כדי לענות את התשובה, אבל זה די ברור שהיכולת שלי לצחוק ולהשתחרר שוברת ממני את המחסום באותו רגע של איך אני נראה, ואם אני ממש צוחק זה נדבק בי וגורם לי להתנהג כמו ילד, לדבר כמו ילד, ולהכין שוב ציור כמו שהכנתי אז בגן ובסוף התברר שזה הוויז, הדיסק און קי, או אפילו המכונית החשמלית שאיש לפניי לא חשב. 

אבל מה הבעיה עם להיות רציני?

שאני רוצה להיות יצירתי ואני רציני מידי, אני מפחד להיכשל אז חלילה יכול להיכנס לחרדת ביצוע וכאשר יש ישיבת בריין סטורי אדבר פחות, כי חלילה שלא אצא טיפש.מה שרוב האנשים לא יודעים שדווקא ההוא שצוחק על הרעיון שלו, צוחק על עצמו כמו שלא סופר את מה שיצר ככה לא סופר את הכישלון של הרעיון, והוא כבר עם הפנים לרעיון השטותי הבאה, בזמן שהקולגה שלו עוד מנסח את הרעיון שלו כבר כמה חודשים. אבל יש עוד עניין שה"כישלון" שלו זה לא באמת כישלון, זה חלק מהניסוי שלו בדרך להמצאה הגדולה. מספרים על אדיסון שניסה מאות פעמים להדליק נורה והוא לא ויתר, מפני שהוא הבין שכל כישלון מקרב אותו להמצאה שתשנה את ההיסטוריה, וכן בסוף הוא צחק על כל המתנגדים לתפיסה שלו. בעולם שאני מגיע ממנו – כאשר סטנדאפיסט מנסה בדיחות חדשות והוא לוקח את עצמו ברצינות מידי, הוא עלול לפרוש אחרי התרסקות אחת. אלו שאתם רואים היום עם סולד האוט, הם אותם אנשים שהתרסקו שוב ושוב אבל בכל פעם הצליחו עם בדיחה אחת ועוד אחת וככה עם הרבה התמדה סללו את הדרך להיות הדבר הבא. לכן שווה תמיד לזכור שהיכולת שלי לצחוק על עצמי – על המצב שלי -טוב או רע זה מתכון להצלחה כי הצחוק מנצח אפילו במקומות שהרצינות יפה.