בס"ד

איך שאני שומעת את המילה "פסח" עולה לי הסיטואציה מהילדות שלי שבה התארחנו אצל הדודים האהובים עליי, ישבנו כולנו בליל הסדר אחרי שהכל נקי ומסודר, קראנו את ההגדה וכל הילדים מתו מרעב, כל אחד גנב בשקט ביס מעוד מאכל, וכל מה שכולנו רוצים זה לבלוס את כל המטעמים, ורק אבא שלי הגרגרן רגוע ושקט. כי לפני כל חג פסח זה היה ידוע שהוא חייב לאכול טוב ולישון לפני שמתחיל ליל הסדר כי הוא עבד כ"כ קשה לפני ערב החג, בזמן שכולם מתים לסיים כבר את ההגדה ולהגיע לחלק העיקרי שהוא האוכל כולם שאלו: "נו יאללה, מתי מגיעים לברכה על המצה?",  ואז בן הדוד שלי פשוט צעק "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא מצה מן המועצה" לאחר שכולנו החזרנו נשימה מרוב צחוק, פשוט התחלנו לאכול. מאז ועד היום כל פעם שמגיע פסח, הבדיחה הזו קופצת לי לראש ,אף אחד לא שוכח את הברכה הזו, למרות שחלפו להן 27 שנים.

קאט, אני קופצת קדימה 27 שנה אחרי, אני מגיע לחברה, יותר נכון לעירייה בצפון הארץ, וזאת כדי לעשות שמח לעובדים בהרמת כוסית לפני החג, רגע לפני שאני מתחילה את סדנת הצחוק, עולה ראש העיר ומאחל לכולם חג שמח: "אתם צוות עובדים משובח, אתם מגובשים, אתם צוות לעניין…", הוא מכניס לנאום שלו כמה מילים על פסח, ועל ההגדה, ומכיוון שהוא בעצמו היה דתי, שניה אחרי שהוא הרים לחיים ובירך "בורא פרי הגפן", הוא אחז בידו מצה ובירך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ….", רציתי לצעוק …"התבלבלת! אומרים – מוציא מצה מן המועצה...", אבל א', זו לא הייתה מועצה זה היה עיר, וב', רציתי גם לקבל תשלום על המופע שאני עוד רגע יעשה לעובדים שלו.

היום במבט לאחור, אני מבינה כמה אותו ערב חג עם החום והצחוקים שהתערבבו עם הגדה גורם לי לבוא בחיוך למופע גיבוש לעובדים רגע לפני הפסח ולהחזיר אותי לאותה ילדה עם חיוך על שולחן יפה של חג אצל הדודים האהובים שלי. 

עברו כמעט 3 עשורים אבל הדוד, הברכה, והמועצה הולכים איתי תמיד, כי יותר מהכל אנחנו בנויים מזיכרונות… ילדות מתוקים!

שיהיה לנו חג שמח

בתאל אנידג'ר – צחוק מנצח: