אחד המפגשים הכי מרתקים שהיו לי לאחרונה נערך בחברת מחשבים, שאני מעדיף  לשמרה בעילום שם. הגעתי לחברה השוכנת אי שם בין נתניה לתל – אביב, וכשמנהלת המשרד קיבלה אותי בסבר פנים רציניות, שאלתי, "מה קרה? משהו נפטר אצלכם? אבוא בפעם אחרת!"

"לא, אני סתם שמחה לראות אותך." ענתה לי חמורת הסבר. מסתבר שיש מקומות עבודה בהם פרצוף פוקר שלא מביע שום קמט של רגש הוא סימן לשליטה, או מעמד, או סוג של "חארטה" כלשהי.

בעודי פוסע במסדרונות החברה שאווירת החיים באבו כביר תוססת ממנה.. הבחורה לחשה לי, "שמע, הבוס שלי שמע שהבאתי סדנת צחוק, והוא כמעט הרג אותי. אתה חייב להצחיק פה את החבר'ה! אחרת אני לא יודעת מה יהיה  איתי…"

טוב, אלה הם רצף המילים שאני הכי אוהב "חייב, ולהצחיק".

אחרי "מצעד החיים" שבו ראיתי את כל תמונות חיי חולפות בראשי, הגענו לחדר הכנסים שלהם. הבחורה הציגה לי את המנהל. "שלום, שמי עמי," הצגתי את עצמי, בעודי שולח יד ללחיצה. "נעים מאוד" אמר האיש בלי ללחוץ, בלי לקרוץ, ומצידו שאקפוץ. בליבי שמעתי את האונה הימנית לוחשת לשמאלית: "אכלנו אותה!" כמובן שהייתי חייב להפגין  מקצועיות; אין פה מקום לוויתורים! שתיתי מים, ועוד מים, ואז הגיעו להם כל העובדים מכל המחלקות. רגע לפני שקיבלתי את האחריות לעשות מצחיק לכ- 40 חבר'ה, המנהל "הזורם" פתח את ההתכנסות, ואמר: "טוב, סיימנו רבעון בצורה רווחית, יש לנו מצגת להראות לכם, אבל לפני הכול הביאו לפה מישהו שרוצה לעשות איתכם משהו…" מישהו, אה? באמת תודה

כשהתחלתי את סדנת הצחוק, בהחלט הבנתי שיש אלוהים! תוך 5 דקות, החברה התחילו להגיב בצורה על טבעית. הם התחילו לחייך! אחרי 10 דקות, לא תאמינו, הם צחקו! אולי תחשבו שאני שקרן, או מגזימן, או בליין (זה לא קשור), לאט ובהדרגה החברה' המעונבים ממש נקרעו. איך? אולי קרה נס, אולי ירד מלאך או שרף מהשמיים? זה קרה קודם כל מכיוון שלקחתי כ"קורבן  לצחוק" את אותו מנהל שאפילו לא אמר לי שלום, ובדרכי שלי גרמתי לו לעשות את הדבר שאינו נוהג לעשות: לחייך ולצחוק. כשהבוס "נפל", העובדים שלו כבר היו משחק ילדים…

כן, זה קרה לי גם בחברת היי-טק, בחברה עם עניבות ונימוסין. גם הם שכחו מעצמם לשעה קלה, ועשו במשרד שכונה!

בדרך חזרה לתל אביב חייכתי לעצמי. זה היה בשבילי סוג של  ניצחון קטן, כי באותו יום, עם אותם חברה מקסימים הבנתי שאם הם, שהדבר הכי חזק שיש להם זה הרצינות והקשיחות, ושמבחוץ נראים נוקשים כמו מארז מתכתי של מחשב, אם הם רגישים מבפנים, ולמרות הפוזה הרצינית הזו,  יכולים לצחוק – אז בטוח שגם אתם תצליחו. לשעה קלה לנצח את מחלת הרצינות שתוקפת רבים במחוזותינו.

אני רק אבקש ואומר: אל תלעגו להם! ומה אם הייתם כמותם?

חושבים שגם אתם רציניים מידי? כנסו לפוסט הבא, שם ננסה להבין את מקור הרצינות, למה צריך אותה בכלל, ואיך נפטרים ממנה…